ירושלמי- נוסח ברכות כללי או פרטי

רבי מאיר אומר - בשני התלמודים - שאדם שבירך לפני אכילתו בנוסח חופשי, ולא בנוסח הברכה שקבעו חכמים, יצא ידי חובתו.

בבבלי הלשון היא כך (ברכות מ): "ראה פת ואמר 'כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה' - יצא. ראה תאנה ואמר 'כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה' - יצא, דברי רבי מאיר."

ובירושלמי הלשון היא כך: "רבי מאיר אומר: אפילו אמר 'ברוך שברא החפץ הזה מה נאה הוא זה' – יצא."

יש הבדל?

ובכן, בבבלי, בנוסח החופשי של האדם הוא מקדים את תיאור נוי הפרי – "כמה נאה תאנה זו", ומתוך כך הוא בא לידי שבח הבורא – "ברוך המקום שבראה".

ובירושלמי הוא מקדים את שבח הבורא – "ברוך שברא החפץ הזה", ומתוך כך הוא משבח את הפרי – "מה נאה הוא זה".

כנראה שיש הבדל בין החיות והשירה של יושבי מחשכים, לשירתם של יושבי ארץ החיים. בחו"ל האדם מקדים את התלהבותו מהתאנה, ואח"כ הוא מברך את בוראה. בארץ ישראל, הנוכחות הא-לוקית מורגשת, היא בשיח החופשי, ולכן באופן טבעי האדם מקדים את שבח הבורא שברא דברים כאלה נאים, להנות בהם בני אדם.

יש כאן עוד הבדל קטן בנוסח הברייתא, שבבבלי מביאים כמה דוגמאות פרטיות, על פירות שונים, ובירושלמי אמירה כללית – "ברוך שברא החפץ הזה". המבט הכללי הוא אחד מהתכונות של התלמוד הירושלמי.

הבדלים אלו, ומשמעותם, מעוררים אותנו לרצות להיפגש עם אורה של תורת ארץ ישראל, הבוקע מבין אותיותיו של התלמוד הירושלמי, ולהאיר בו את בתי המדרשות שלנו, ואת החיים הניזונים מהם. החיבור בין התלמודים מעלה את בתי המדרשות שבחו"ל וקובעם בארץ ישראל, כדבריו הנפלאים של הרב קוק זצ"ל באגרת צו.